אמה מספרת שכהגיעה איתה מבית היולדות הפציצו האיטלקים את בתי הזיקוק ובמקום להיכנס הביתה הלכו ישר לשוחה.
ילדותה עברה עליה כשמסביבה חיילים בריטים ואוסטרלים והיא מספרת על הרדיפה אחרי החיילים לבקש "סטמפס" (בולים) ו"ג'מונגם" (מסטיק).
המשפחה הייתה משפחת פועלים וכולם גרו בחדר אחד, ובחדר השני גרו סבא וסבתא (יוסף ויוכבד), במטבח היה מקרר קרח, יום יום עברה עגלת קרח ומכרה חצאי בלוקים, אותם היו עוטפים בבד עבה ושמים בארגז קרח, על הבלוקים הניחו מצרכים שונים ובימים שהקרח לא הגיע היו זורקים המון מצרכים.
בבית בישלו על פתיליות ופרימוסים, חממו את הבית בתנור נפט ועליו קומקום מים. כשקמה מדינת ישראל הייתה תקופת "צנע", מזון חילקו לפי תלושים ועמדו בתור שעות כדי לקבל את מנת המזון.
בביה"ס כתבו בעיפרון על דפי המחברת כאשר מילאו מחברת
מחקו הכל וכתבו מחדש משום שלא היו מחברות לקנייה.
מאחר ולא היה מזון בריא לילדים חלקו בביה"ס בהפסקת האוכל כוסות חלב או שוקו לתלמידים, לכל כיתה נכנסו שני תורני כיתה עם קומקומים וכוסות אלומיניום ומזגו חלב קר בקיץ וחלב חם בחורף.
בשעות הפנאי הרבו לשחק בחוץ, במשחקי חברה בעיקר בערמות החול ובמגרשים הריקים, הבוגרים יותר הלכו לתנועות הנוער.
לקולנוע הלכו לעיתים רחוקות אבל לעיתים קרובות התגנבו פנימה משום שכרטיס עלה 7 גרוש.
מערכת החינוך הייתה מחולקת בצורה שונה ,לא היה חוק חינוך חינם ובגן הילדים שילמו תשלום חודשי לגננת, ביה"ס היה מחולק לבית ספר יסודי ותיכון, גם בבתי הספר שלמו הורי התלמידים כל חודש שכר לימוד ולכן ילדים רבים שיד הוריהם לא הייתה משגת לשלם שכר לימוד והפסיקו למודים אחרי כיתה ה'- ו',יצאו לעבודה, והייתה רשת גדולה מאוד של בתי ספר ערב להשלמת השכלה.
על תושבי הארץ עברו תקופות קשות, סבי עבד במספנות של הצבא, בתיקון והכנת הצוללות לים , עם תום מלחמת העולם השנייה באירופה הגיעו אוניות מעפילים , חלקם הצליחו להיכנס לארץ ולהסתתר בין התושבים אך חלקם גורשו למחנות בקפריסין, וחלקם בעיקר ילדים היו במחנות מעפילים בארץ ישראל.
משפחתה של סבתי הייתה מעורבת במחתרת, אם סבתי הייתה מעבירה כרוזים בסל מכוסה תפוזים,ובלילה בשלה דבק בפחיות והוציאה את הדבק והכרוזים להדבקה על הקירות, כנגד השלטון הבריטי.
המנדט הבריטי בא"י הרבה להקשות על האוכלוסייה היהודית, ימי העוצר הקשים, ברחובות הסתובבו שריוניות בריטיות ועליהם חיילים אדומי כומתות שנקראו כלניות, לפעמים חיילים רכובים על סוסים, היה איסור חמור לצאת מהבית לביה"ס לעבודה או לקניות, כל מי שניגש לחלון או למרפסת ירו לעברו כדורי עץ, לפעמים נתנו שעה ביום להצטייד במזון או נפט לבישול בפתיליות.
הגרוע ביותר היו החיפושים בלילות "אני כילדה זוכרת ליליות של דפיקות והלימות הרובים בדלת , נכנסו לבית חיילים בריטים העירו אותנו וציוו לעמוד ליד הקיר, הפכו את כל המיטות בחיפוש אחר נשק או מבוקשים המסתתרים בבית. אני כילדה זוכרת שעמדתי ובכיתי כי רק רציתי לחזור לישון"
עם הערבים באזור היו יחסים טובים ובחיי היום יום היה קשר שבנוי שרעל עסקים ועיסוקים, הערבים באו רכובים על חמור או עגלה קטנה שרתומה לחמור, מכרו ירקות, עופות ביצים, משחיזי סכינים, סנדלרים וכו', הכובסות והעוזרות היו ערביות, שהיו ממש ידידות של המשפחה.
"בהיותי בת 7 שחקתי בשעות אחר הצהריים בערמת חול בניין עם חברה אביבה אלכסנדרוביץ' ועוד חבר, אמי באה לקרוא לי בכעס לקחת אותי הביתה (בניגוד לרצוני) לא הספקנו להיכנס לבית ופיצוץ נשמע, מסתבר שהילדים מצאו קופסא ממולכדת בערמת החול ושניהם נהרגו. עד היום בקריית מוצקין ישנו רחוב הילדים הנקרא על שמם".
עד סיום בית הספר היסודי למדה בשכונת בת גלים, עליה עברה בכיתה ו'. תיכון למדה בעיר חיפה "תיכון חדש", הייתה בתנועת הנוער השומר הצעיר, לב ליבה של העשייה, היה בתוך שכונה מעורבת יהודים וערבים באזור שנקרא "תחנת הכרמל" "הייתי חברה בגרעין שהלך להגשמה חלוצית בקיבוץ סאסא, אני רציתי להמשיך בלימודים בסמינר "אורנים" בקריית טבעון לא יצאתי עם הגרעין לנח"ל אלא דחיתי את השרות הצבאי", לאחר סיום הלימודים שירתה ביחידה צבאית סמוך לחיפה, את אמציה בעלה מזה 50 שנה הכירה במסיבת חברים, הוא היה חבר קיבוץ יגור, שהיה גם בדרך בין קריית טבעון לחיפה. נשאנו בשנת 1960 ועברו להתגורר בפתח תקווה, אמציה היה מנהל טכני של מפעל קופסאות ואני למדתי בפתח תקווה, ואח"כ למדה בגני תקווה, תוך כדי עבודה המשיכה למודים באו' חיפה, לימודי ארץ ישראל ומדע המדינה. בפתח תקווה ילדה את שלושת ילדיה אסנת (אמי), אבי וזיווית. פרשתי לגמלאות והתחלתי קריירה חדשה, מרכזת אגף ארגון במרכז הסתדרות המורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה